מיח"א

http://www2.jdc.org.il/history?tid=72
מתוך אתר ג'וינט ישראל http://www.jdc.org.il

אני גאה בהיותי בוגר מיח"א. הגעתי למיח"א ת"א בגיל 3 ושם למדתי להשתמש במכשירי שמיעה, לקרוא ולדבר. גם כבוגר שמרתי על קשר קרוב עם מיח"א ושמחתי להיות קרוב למנהלי מיח"א בשנים האחרונות, כבוגר, כקולגה וכשותף לצוותי עבודה וחשיבה שונים.

מיח"א ת"א והמרכז נוסד בשנות ה-50 ע"י ד"ר עזרא קורין בסיוע ארגון הג'וינט. מנהלו המקצועי הראשון של מיח"א היה פרופ' ג'רי רייכשטיין. מתקופתי כילד במיח"א אזכור תמיד את אתל כהן, שהיתה המנהלת המקצועית ואיך הראתה לי את מכשיר השמיעה שלה ובכך נתנה לי תחושת שייכות ואת רינה סירוטקין, מורתי לחיים.

עם היווסדו, נבחר השם מיח"א: מחנכי ילדים חירשים-אילמים. עם התקדמות השיקום וההכרה שהחירשים אינם אילמים, הוחלט לא להשתמש במונח חירש-אילם ולכן הורידו את הגרשיים משם העמותה (אך האות א' נשארה). לאחרונה הוחלט לשנות את שם העמותה ל"מרכז מיחא" ובמקביל לשינוי השם החליטו בת"א לפרוש מהמועצה הארצית של מיח"א, שהוקמה לפני כמה שנים במטרה לרכז פעילות, בעיקר מול יום ההתרמה ולבצע פעילויות משותפות לסינגור ולגיוס משאבים. כיום יש כמה עמותות שונות בשם מיח"א, וביניהן הסניפים/העמותות בת"א, בחיפה, בירושלים ובבאר שבע.

גם מיחא עצמו מחולק בעצם לשניים. חטיבת גיל הרך (באחריות משרד הרווחה) וחטיבת קדם יסודי (באחריות משרד החינוך).

אין ספק שמיחא זה סיפור הצלחה. בלעדי מיחא, אני ורבים אחרים אחרים לא יכלו להיות משולבים בחברה השומעת. אך רצוי וכדאי לשאול: עם ארגון כה מפוצל, מי מחליט על המדיניות? מי "מנווט" את הקשר בין המיחאות, איך מתבצע המעבר לשמע ומי מתכלל את המדיניות מול משרדי הממשלה?

לפני כמה חודשים ציינו במיחא ת"א את שנת ה-60 לארגון. בפתח אולם הכנסים התייצבו מספר צעירים חירשים וחילקו עלוני מידע עם שאלות לגבי מודל השיקום השמיעתי, והציעו לעשות חשיבה מחודשת על קבלת שפת הסימנים כמודל נוסף להתפתחות שפתית ולחיזוק דימוי עצמי חיובי. אלו שאלות טובות שכדאי לתת עליהם את הדעת: האם יש בלעדיות לשיקום השמיעתי ולחינוך האוראלי, או שיש גם פתיחות לקבל את שפת הסימנים? האם יש שילוב בין הילדים החירשים והילדים כבדי השמיעה במיחא?

(*) התמונה לקוחה מתוך אתר הג'וינט http://www.jdc.org.il. איני יודע מי הילד בתמונה, אך אני די בטוח שהמורה כאן היא אתל כהן.

תגובה אחת בנושא “מיח"א

הוסיפו את שלכם

  1. שמחתי לשמוע שיש חשיבה מחודשת במיח"א ת"א לגבי קבלת שפת הסימנים כמודל נוסף להתפתחות שפתית ולחיזוק דימוי עצמי חיובי. בעניין זה עלי לספר שבתי בת ה-36.5 נולדת למשפחה שומעת (אחיה אפילו מוזיקאי) וגדלה בחיפה בה היתה שפת הסימנים משולבת ב'מיחא חיפה' כ-'Total communication system'. מניסיוני, כאשר מגדלים ילד לקוי שמיעה ב'שיטה הכוללנית' כלומר מדברים אליו בדיבור רגיל מלווה בשפת הסימנים, אין הדבר גורע מיכולתו לדבר.
    קודם כל זה משדר לילד לקוי השמיעה שאני מקבלת אותו כמו שהוא ו"מוכנה" ללכת חצי דרך לקראתו וללמוד את שפת הסימנים כדי להקל עליו. תמיד דיברתי עם בתי בילדותה הן בשפה האוראלית והן בשפת הסימנים ביחד. כל פעם 'דרשתי' ממנה את מה שהיא מסוגלת לבטא ב-2 השפות. ברור שלילד קטן קל יותר לעקוב אחרי ידיים שהן איבר גדול יותר מאשר אחר שפתיים שנעות במהירות. נראה לי שאסור לוותר על התקשורת הזורמת בין הילד לאנשים הכי קרובים לו קריא – הוריו, רק מפני שעדיין אינו יכול לבטא את עצמו בדיבור רגיל. כמובן שתמיד יש לבקש מהילד להגיד גם את מה שהוא מסוגל לבטא בקול, כלומר לא לוַתר אך גם לא לתַסכּל. ההליכה על דרך אמצעית זו מאפשרת לילד גם ללמוד לדבר וגם לבטא את עצמו בשפת סימנים ולהרגיש שמבינים אותו. זה משחרר הרבה אי הבנות ותסכול מצד הילד והוריו וגורם לילד לגדול הרבה יותר בריא בנפשו.
    העובדות בשטח מראות שבתי מדברת היטב ומשולבת הן בחברה השומעת והן בחברה החרשת.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

יצירה של אתר חינמי או בלוג ב־WordPress.com. ערכת עיצוב: Baskerville 2 של Anders Noren.

למעלה ↑

%d בלוגרים אהבו את זה: